He is world famous for his paintings of rabbis, synagogues, streets
Jerusalem and Judaica sold for tens of thousands of dollars,
But at the beginning of his career the painter Alex Levin knew nothing about
His Judaism The upheaval led to a heavy Muslim boycott of his works
and a personal apology from Mark Zuckerberg and performed magnificently
A strong genius
Hananal Shapira
הוא מפורסם בעולם בציורי רבנים, בתי כנסת, רחובות
ירושלים ויודאיקה שנמכרו בעשרות אלפי דולרים,
אבל בראשית דרכו הצייר אלכס לוין לא ידע דבר על
יהדותו | המהפך הוביל לחרם מוסלמי כבד על יצירותיו
ולהתנצלות אישית של מרק צוקרברג | והופע בהדר
גאון עוזך
חננאל שפירא
154 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 155
ה היה לפני כעשור.
הצייר אלכס לוין ישב
בסטודיו שלו בראשון
לציון, כשלפתע צלצל
הטלפון ועל הקו היה
יהודי מחו”ל שהציג את
עצמו בפשטות: “מדבר
מרק צוקרברג, מנכ”ל
חברת ‘פייסבוק'”. ההלם
היה מוחלט. מה למנכ”ל
החברה המפורסמת
ולצייר מהארץ? אך
ההמשך היה מפתיע עוד יותר, כשצוקרברג
הוסיף: “רציתי להתנצל לפניך”…
על מה רוצה המנכ”ל המפורסם להתנצל?
ובכן, שיחת הטלפון הזו הגיעה אחרי
תקרית לא נעימה. אלפי מוסלמים מכל
העולם התלכדו והחרימו את הפרסומים
הדיגיטליים של לוין. הסיבה לכך: בציוריו
הוא מצייר את ירושלים ללא מסגדים,
ואת הכותל המערבי ללא כיפת הסלע
שברקע.
“זה היה בתקופה שעקבו אחרי הציורים
שלי בערך חמישים אלף אנשים ברחבי
העולם”, מספר לוין, “אך מכיוון שאני
מקפיד שלא לצייר סמלים מוסלמיים
בירושלים, הייתה קבוצה שהתלוננה
וטענה שזה פוגע ברגשות המוסלמיo. לא
הגבתי, כי הייתי בטוח שאין להם שום
בסיס לתלונות, שכן אני אומן ויכול לצייר
כרצוני. כעבור זמן קצר הופתעתי לגלות
שבעקבות אותן תלונות נחסם החשבון
במחשב שלי”.
אלא שהסיפור לא הסתכם בכך, מאחר
שבעוקביו יש גם אלפי אוונגליסטים –
נוצרים בעלי יחס אוהד למדינת ישראל,
שירושלים חשובה עבורם והם משקיעים
כסף רב בארץ ואף מצביעים בעדה. אותה
קבוצה הקימה כאות מחאה מיזם שאותו
כינתה בשם: “מרק צוקרברג, תחזיר את
האומנות של אלכס לוין”. לאותו מיזם
הצטרפו אלפי אנשים נוספים ששלחו
בקשות אישיות שבהן כתבו שהם רוצים
לראות את האומנות שלו.
ואז הגיעה שיחת הטלפון מצוקרברג
בכבודו ובעצמו, שבה הוא התנצל ואף
הבטיח שבעוד מספר דקות הוא שוב
יחובר, ורק ביקש בקשה קטנה – לתלות
ציור של לוין במשרדו. “בסופו של דבר
הוחזרתי למרחב הדיגיטלי מחדש”, מסכם
לוין, “וכיום יותר ממאה אלף איש עוקבים
אחריי – פי שניים מכפי שהיה בעבר. זה
לא עניין רק של מסחר, אלא אני באמת
רואה בכך שליחות להראות לעולם כולו
תמונות מארץ ישראל, שיכירו את הארץ
היפה שיש לנו, וגם יכירו בחשיבותה”.
מאוקראינה לישראל
הסטודיו של לוין בראשון לציון גדול
ורחב ידיים. יש שם מאות ציורים שלו,
מתוך יותר מאלף ציורים שצייר במשך
השנים. רבים מהם ציורי יודאיקה, אך
יש גם נופים מרהיבים בצבעים חדים
ומושלמים, לצד דמויות מהעיירה של
פעם והרבה סמלים של עם ישראל וארץ
הקודש.
מפתיע לשמוע שהצייר הנלהב הזה,
שכל מהות ציוריו נוגעת לעם ישראל
ולארצו, לא הכיר אותם כלל בראשית
חייו. “נולדתי לפני 49 שנים באוקראינה
שהייתה אז חלק מברית המועצות”,
ואז הגיעה שיחת הטלפון מצוקרברג בכבודו
ובעצמו, שבה הוא התנצל ואף הבטיח שבעוד
מספר דקות הוא שוב יחובר, ורק ביקש בקשה
קטנה – לתלות ציור של לוין במשרדו
156 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 157
הוא מספר. “יש לי שני אחים – אחד
גדול ממני והשני צעיר יותר. בסך הכל
אנחנו משפחה רגילה. כל השנים ההורים
השתדלו לתת לנו הכל, אך לא זכור לי
שהיה בבית משהו יהודי, לא דיברנו על
היהדות כלל ולא ידענו עליה שום דבר.
“הייתי בערך בן תשע כשחזרתי מבית
הספר ושאלתי את אמא בפעם הראשונה:
‘מי אנחנו?’ כשאני מתכוון: ‘מהו המוצא
שלנו? מהיכן באנו?’ אמא השיבה לי:
‘אנחנו יהודים’. באותו רגע חשתי תחושה
קשה של השפלה. ‘מה, אני באמת יהודי,
כמו שטוענים כל אלו שפוגעים בי
ומקללים אותי בבית הספר?’ באותו זמן
לא הבנתי כלום מהמשמעות של היהדות,
רק ידעתי שזה משהו לא טוב ושעדיף
להיות מכל מוצא אחר, העיקר לא יהודי”.
ומה עם ההורים שלך? מה הם ידעו על
יהדותם?
“אני חושב שהם ידעו קצת יותר ממני,
אולי הכירו מושגים כמו ‘חנוכה’ או ‘מצה’,
אך רק את המילים, בלי לדעת מה הן
מסמלות. כולנו היינו בורים לחלוטין,
הקומוניזם לקח הכל. מעולם לא שמעתי
בביתי מושגים כמו ארץ ישראל או
ירושלים, שכיום הם חלק בלתי נפרד
ממני ומהיצירות שלי”.
אותן יצירות שלוין מדבר עליהן, התחילו
להיווצר בגיל חמש, כשאימו לקחה
אותו לראשונה בחייו לחוג ציור והוא
ראה ילדים שיושבים סביב שולחן ארוך
ומציירים. “חשבתי שיכול להיות מעניין
להיות בחוג הזה, אז ביקשתי מאמא שלי
להישאר. מאז ועד היום לא עזבתי את
התחום”, הוא מספר.
אין לו מושג ממי הוא ירש את הכישרון,
שכן הוריו מעולם לא עסקו באומנות
ובכל שושלת הדורות המשפחתית אין
אצלם שום צייר. “גם שני אחיי לא
עוסקים באומנות”, הוא אומר, “אבל זה
כנראה המסלול שבורא עולם הועיד לי
וכך מצאתי את עצמי צועד בו”.
לוין שהיה ילד מוכשר מאוד, למד בבית
ספר רגיל ובמקביל ביקר בבית ספר
למקצועות הציור והרישום, שם היה אחד
התלמידים הבולטים וגם סיים בהצטיינות
יתרה. “היו הערות אנטישמיות של חברים
ואפילו של מורים. היו כאלו שניסו לעצור
אותי מלהתפתח והיו צרי עין כלפי
האומנות שלי, אבל כל כך אהבתי לצייר
עד שלא נתתי לזה להשפיע עליי”, הוא
אומר.
המהפך האמיתי התרחש בשנת תשמ”ח
1988(, כשאביו שהיה נגן קלרינט
(
מקצועי מאוד, הוזמן לנגן לראשונה
בהצגות יהודיות. “זה היה תקופה קצרה
אחרי שהוסר מסך הברזל”, מסביר לוין,
“פתאום היה מותר לדבר על היהדות
בלי להסתיר, ואז הגיעו אלינו אנשים
מהארץ שפגשו את אבא וביקשו ממנו
להשתתף בהצגות היהודיות. הוטל עליו
תפקיד חשוב – לנגן בקלרינט, וכך הופקה
לראשונה הצגה יהודית, שהמסר בה
דיבר על השואה, על הגלות ועל נושאים
נוספים שלא ממש הבנתי. ההצגה עלתה
כמה פעמים ברציפות, וכשנכנסתי לאחת
ההצגות, הייתי המום: ראיתי סביבי כל
כך הרבה אנשים יושבים יחד, בוכים,
מתרגשים ושמחים. שפשפשתי עיניים
בסך הכל אנחנו משפחה רגילה. כל השנים
ההורים השתדלו לתת לנו הכל, אך לא זכור לי
שהיה בבית משהו יהודי, לא דיברנו על היהדות
כלל ולא ידענו עליה שום דבר
158 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 159
שאני חייב לדרוך שם ולטבול את
הרגליים בדבר הקסום הזה. באחד הימים
הראשונים לשהייתנו בארץ עליתי על גג
הבניין כדי לראות את הדרך לחוף הים,
ולאחר מכן יצאתי בריצה אל החוף, בלי
להבין כמה אני רחוק. אחרי הליכה ארוכה
מאוד הגעתי, וזו הייתה באמת חוויה
מיוחדת במינה, שחזרתי ממנה רק בשעות
הלילה”.
ומה מבחינה מקצועית? המשכת לצייר גם
בארץ?
“כן, היה ברור לי שאני רוצה לצייר, ואף
על פי שהייתי בן שש עשרה בלבד, הצגתי
את התערוכה הראשונה בארץ זמן קצר
אחרי שהגעתי. היא הייתה מורכבת כמובן
מציורים שהבאתי מאוקראינה”.
לוין נזכר בגעגועים באותה תערוכה:
“אנשים לא הבינו כמה אנרגייה ומאמץ
הושקעו בציורים האלו. כדי להוציא
ציור אחד מברית המועצות היית זקוק
לאישורים מיוחדים, ואילו כאן היה מדובר
בכמות גדולה של ציורים. עבדנו קשה
מאוד כדי שיאפשרו לנו לקחת אותם.
למרות הכל היו ציורים שהשארנו שם
ולא קיבלנו לידינו עד היום, אבל בכל
זאת הייתה לנו כמות מספקת של ציורים
כדי לעשות תערוכה, שהייתה בהחלט
מושקעת וגם נמכרו בה כמה ציורים
בסכומים יפים”.
אבל משהו בלב אמר לו שזה לא מספיק.
“היה לי ידע מקיף מאוד, אבל חיפשתי
מורה שייקח את הידע הזה וייצור ממנו
את החיבור לארץ”, הוא מסביר. כך הוא
הכיר לראשונה את האומן ברוך אלרון.
“אלרון עלה לארץ מרומניה והוא היה
אחד הציירים הגדולים בעולם, ברוך
בכישרונות, בעל סגנון ציור ייחודי מאוד”,
הוא מספר בהערצה.
“אני זוכר את המפגש הראשון שלנו,
שבו הוא נתן לי חתיכת בד עם צבעים
ופקד עליי: ‘צייר’ – כשהוא אינו נותן לי
הנחיות ומנסה לראות את רמת הציור
שלי. החלטתי לצייר תמונת נוף, ואחרי
שעתיים של ציור הוא הסתכל, בחן
ולבסוף אמר: ‘בסדר, התקבלת’. עשר
שנים למדתי אצלו פעמיים בשבוע, בכל
פעם ארבע שעות. לא ויתרתי על שום
מפגש והוצאתי ממנו את כל הידע שהיה
לו. עד היום אני נחשב לתלמיד המצטיין
ביותר שלו, ואם יש צורך לבצע תיקונים
בציורים שלו, תמיד מזמינים אותי, כי
לאף אחד אין זכות לגעת בתמונות שלו
חוץ ממני”.
בשלב מסוים הבין לוין שלא מספיק
ללמוד, אלא הוא צריך גם לאמץ לעצמו
סגנון ציור משלו והתלבט באיזה סגנון
לבחור. “ההחלטה הסופית התקבלה
כשהלכתי ברחוב בן יהודה שבו יש חנויות
ולא האמנתי. ‘מה זה, כל אלו יהודים?
מאיפה הם הגיעו? ואיך הם התקבצו
במקום אחד?’
“כשיצאתי מאותה הצגה המשיכו המראות
האלו להכות בי וגרמו לי להתחיל לשאול
את עצמי שאלות: ‘מי אני? ומה זה ארץ
ישראל וירושלים?’ זה סקרן אותי מאוד”.
היה לכם רצון לעלות לארץ ישראל?
“בתחילה לא חשבנו על האפשרות הזו,
אבל ככל שחלף הזמן התחיל להיות
מסוכן להישאר באוקראינה, שכן היו
הרבה מאוד ביטויים אנטישמיים נגד
יהודים. באחד הימים מישהו השאיר
גרזן מאחורי דלת הבית שלנו עם כיתוב:
‘נהרוג אתכם!’ זה היה מפחיד מאוד, ואבא
ואמא הגיעו להחלטה שהם רוצים לעזוב
הכל ולצאת. היה ברור לי שאני מצטרף
אליהם, בפרט שהרגשתי שאין לי עוד מה
לחפש במקום מגורינו. לאוקראינה לא היה
שום דבר להציע לי”.
הם חיכו לשעת כושר מתאימה, וכשהגיעה
הידיעה שאפשר לעלות מברית המועצות
לארץ, היה ברור להם שיעשו זאת. “בשנת
תש”ן )1990( עזבנו הכל מאחורינו
והצטרפנו לגל העלייה. התהליך היה מהיר
וחפוז, אפילו לא מכרנו את הדירה. לקחנו
רק קצת מזוודות עם בגדים ויצאנו לדרך.
טסנו להונגריה ומשם לארץ”.
ממי גנבת ציור?
לארץ הם הגיעו בחג הסוכות, וכפי
שמציין לוין, הוא זוכר בעיקר את ההלם
הגדול. “הדבר הראשון שהכה בי כשהגענו
לארץ הוא הריח – של הצמחייה, של
הפירות, של כל מה שיש באוויר, משהו
שלא קיים באוקראינה כלל. עד עכשיו
כשאני עובר ברחוב ומריח משהו, הוא
מתחבר אצלי ישירות לתקופת העלייה.
אחר כך גילינו את הסוכות שנראו בכל
מקום והתחלנו לשאול שאלות. לא ידענו
בכלל מה זה חג הסוכות, גם לא ידענו
מהי סוכה, לא ידענו כלום.
“גם את השפה העברית לא הכרנו כמובן,
מלבד מילים בודדות, וכולנו התחלנו
ללמוד עברית באולפן. ברוך השם, בשונה
מעולים אחרים מברית המועצות שהיו
בעלי תפקידים בכירים אך בארץ לא
מצאו עבודה, אבא הצליח למצוא לעצמו
מקצוע חילופי. אומנם את המוזיקה הוא
עזב, אבל היו לו ידיים טובות, והוא הקים
מוסך פרטי שבו תיקן רכבים עשרות
שנים. אמא עבדה בבית חולים גריאטרי
ושניהם התפרנסו היטב.
“אני זוכר שכבר מהרגע שהגעתי לארץ
היה לי חלום לבקר בים. זה היה נראה
לי כמו פלא בלתי מוסבר – שמש
שמשתקפת בתוך מים צלולים… הרגשתי
“היו הערות אנטישמיות של חברים ואפילו של
מורים. היו כאלו שניסו לעצור אותי מלהתפתח
והיו צרי עין כלפי האומנות שלי, אבל כל כך
אהבתי לצייר עד שלא נתתי לזה להשפיע
עליי”
160 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 161
שמציגות פריטים רבים של אספנים”,
הוא נזכר. “באחת החנויות נתקלתי בציור
מהמאה השבע-עשרה ומצאתי את עצמי
אומר למוכר: ‘אתה יודע? אני יכול לצייר
תמונה כזו בדיוק’. המוכר התווכח: ‘אתה
לא יכול. זו תמונה שצוירה לפני 400
שנה’. אבל אני התעקשתי. חזרתי הביתה
וציירתי ציור שנראה בדיוק מאותה
תקופה. אפילו כשהבאתי אותו למורה
שלי, הוא חשב שהוא צויר לפני מאות
שנים. והכי מצחיק זה שחזרתי באותו
יום הביתה ברגל, כשאני פוסע ברחוב עם
הציור ביד, ולפתע עצרו לידי שוטרים
והתחילו לתחקר אותי. פשוט הם ראו
נער בן 17 צועד עם ציור עתיק והיו
בטוחים שגנבתי אותו מאחד המוזיאונים.
רק כשפתחתי את התיק והראיתי את
הצבעים שלי – שוחררתי לדרכי”.
עבורו זה הספיק כדי להבין את סגנון
הציור שהוא מעוניין לאמץ. “כך התחלתי
לצייר ציורים בסגנון של תקופות קדומות,
ממש כמו הציירים המפורסמים שהיו לפני
מאות שנים”, הוא נזכר. “בתחילה חיקיתי
אותם, אבל אחר כך היו מבקשים ממני:
‘תעשה תמונה כמו של רמברנדט, אך
בסגנון שלך’. זה אתגר אותי מאוד, והייתי
יושב חודשים ארוכים על כל ציור כשאני
משתמש בטכניקות ישנות ועתיקות,
ולבסוף מוציא אותו תחת ידיי וגם מצליח
למכור ולהרוויח כסף.
“באותן שנים גם טסתי למקומות שונים
באירופה כדי לראות את התמונות
המוצגות במוזיאונים ולנסות לחקות
וליצור יצירות דומות. הפכתי למומחה
בנושא, אבל כשחזרתי לארץ הרגשתי
שזה לא זה. היה ברור לי שכל מה שאני
רואה בחו”ל זה אומנותי ויפה, אבל הרצון
האמיתי שלי הוא לצייר ציורים הקשורים
דווקא לארץ ישראל”.
כיפת הסלע בחינם
כבר יותר משלושה עשורים שלוין מגדיר
את עצמו ‘צייר ישראלי’, ומתמקד אך
ורק בציורים הקשורים לארץ ישראל.
“אני מצייר ציורים שקשורים לעם שלנו,
לאדמה שלנו”, הוא מסביר באהבה גדולה.
“אני חייב לציין שבמשך חיי הזדמן לי
לבקר במקומות יפים מאוד באירופה
וברחבי העולם, אבל זה לא דיבר אליי.
מבחינתי לצייר אבן של ארץ ישראל
מעניין הרבה יותר מלצייר נופים של
שווייץ. עם כל הכבוד להרי האלפים,
כשמדובר בציור שחודר לנשמה – אין כמו
הנופים של ארץ ישראל. הטבע הפורח,
האיקליפטוסים, וגם הקוצים וצמחי הבר.
אני לא מדלג על שום צמח, שום עץ
ושום פריחה. לפעמים אני נוסע עד קריית
שמונה או עד לערבה הדרומית כדי לצייר
פרח. זה שווה לי את כל הזמן שבעולם, כי
אין שום דבר שידמה וישווה לנופים של
ארץ ישראל”.
סדרת תמונות נוספת של לוין נקשרת
להיסטוריה שהוא כל כך אוהב וכוללת
ציורים מיהדות פולין מסוף המאה התשע
עשרה. “מכיוון שביקרתי כמה פעמים
בפולין וגם התגוררתי שנים באוקראינה,
אני מכיר מקומות רבים שלא עברו כל
שינוי במאות השנים האחרונות, אפשר
לראות בהם את ההיסטוריה וממש להבין
מה התרחש שם”, הוא מסביר.
“כשאני מתיישב כיום לצייר, אני פשוט
עוצם עיניים ומדמיין את המראות –
באחד הימים מישהו השאיר גרזן מאחורי דלת הבית
שלנו עם כיתוב: ‘נהרוג אתכם!’ זה היה מפחיד מאוד,
ואבא ואמא הגיעו להחלטה שהם רוצים לעזוב הכל
ולצאת
162 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 163
וכשאני נמצא בירושלים אני הכי בבית
בעולם. רק אתמול ביקרתי בירושלים,
וכבר היום אני מרגיש שלא ראיתי מספיק
ואני מתכוון לחזור אליה שוב עוד השבוע.
אין כמעט שבוע שאני לא מבקר בעיר
הקודש. אני מרגיש שזו המשימה החשובה
ביותר בחיים שלי – לצייר את הסמלים
האלו ולהפיץ אותם גם הלאה”.
אי אפשר לצייר את ירושלים בלי לבקר בה?
“אפשר, אבל ברור שלכל ביקור יש ערך
מוסף. כי ככל שאני מסייר יותר בעיר,
כך אני מוצא עוד ועוד דברים חדשים.
הסמטאות של ירושלים נראות שונות
כשהן באור או בחושך, ישנם אתרים כל
כך עתיקים שמשקפים את ההיסטוריה
ומתגלים ממש במקרה, ולפעמים, בזמנים
מיוחדים, אני מסתובב באזור הכותל
וממש עוצם עיניים ומרגיש איך בית
המקדש היה נראה.
“לפעמים בית המקדש מופיע בתמונות
שלי ולעיתים אני מסתפק בכותל המערבי.
השאיפה העיקרית היא להעביר את
האנרגיות שיש בירושלים דרך האומנות,
וזה לא תמיד פשוט. לפעמים אני יושב
חודשים ארוכים עד שלבסוף מרגיש
חושב איך סבא שלי, שאגב התברר לי
שהיה יהודי צדיק וירא שמיים מאוד, ישב
בכפר שלו ולמד; איך היהודים התפללו
בבית הכנסת וגם איך אנשי העמל עסקו
במלאכתם לאור העששיות. מדהים בעיניי
לדמיין מה שאירע באותם ימים, כאשר
היהודים התגוררו בשטעטל הקטן וזה
היופי הגדול ביותר שיכול להיות. יש לי
סדרה ארוכה של ציורים כאלו, שאני
מעביר דרכם את התחושות. המטרה שלי
היא לפתוח לאנשים חלון, שדרכו יוכלו
להציץ ולראות מה קרה לפני מאה שנה.
חלק מהציורים האלו מצורפים כיום
ללוחות שנה ומוצאים את דרכם לבתים
יהודיים רבים בארץ ובעולם”.
אבל הסדרה הגדולה והמפורסמת ביותר
בציוריו של לוין עוסקת בירושלים –
העיר שמצאה חן בעיניו כבר ממבט
ראשון. “כשהגעתי לארץ בשנות התשעים
ודרכתי לראשונה בירושלים, קלטתי
פתאום ששם בדיוק מצויים השורשים
שלי”, הוא מסביר. “נכון שהגעתי
מאוקראינה, אבל אבות אבותיי לא היו
אוקראינים, אלא הם התגוררו כאן, לפני
אלפיים שנה. השורשים שלי הם בארץ,
שעולה בידי לתפוס בציור את ההיסטוריה
של העם היהודי בירושלים, לחבר אותה
עם ההווה וליצור פסיפס של רגשות.
היום למשל התחלתי לצייר תמונה שבה
נראה ספר תורה פתוח שדרכו אפשר
לראות את אבני הכותל, ולמטה נראים
אנשים מתפללים. אני ניגש לציור הזה
בהרבה התרגשות, כי הוא עומד לשלב
ולטמון בתוכו כל כך הרבה”.
ציור זה יתווסף כאמור לסדרת תמונות
של ירושלים שמשקפות אותה ממגוון
זוויות וחזיתות. כל תמונה שונה ובעלת
ייחודיות ואופי משלה, אך יש להן דבר
אחד משותף – העובדה שלא מופיעים
בהן מסגדים וכיפת הסלע. “אלו דברים
שנעלמים לגמרי מהתמונות שלי”, מבהיר
לוין. “אני פשוט לא מצייר אותם ומשאיר
מקום ריק עבור בית המקדש שעתיד
להיבנות. זה לא שיש לי רצון לעורר את
זעמו של מישהו, אלא זו פשוט ההרגשה
שלי – לא ייתכן לצייר מסגדים במקום
קדוש של בית המקדש, זה פשוט בלתי
אפשרי”.
זכורה לו רק פעם אחת שבה הוא נאלץ
לצייר את אותם סמלים. “זה היה כשפנה
“כשאני מתיישב כיום לצייר, אני פשוט עוצם עיניים
ומדמיין את המראות – חושב איך סבא שלי, שאגב התברר
לי שהיה יהודי צדיק וירא שמיים מאוד, ישב בכפר שלו
ולמד
164 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 165
כשאנשים ידועים – אומנים, אנשי נדל”ן
עולמיים, עורכי דין ועוד מפורסמים
רבים, יוצרים קשר ומבקשים להזמין
ציור בגודל שני מטרים על מטר של בית
המקדש. כשאני שואל איפה הם רוצים
לתלות את זה, הם משיבים: ‘בסלון הבית
שלנו כמובן’. כך למשל יש אומן מפורסם
בשם ריצ’רד גיר, בן יותר משבעים, שידוע
בעמדותיו נגד מדינת ישראל וה’כיבוש’,
ובכל זאת דווקא הוא רכש ממני תמונה
גדולה של ירושלים ותלה אותה בסלון
הבית שלו. והוא לא היחיד. יש עוד רבים
כמוהו מכל העולם. זה מרגש ומאוד
מפתיע”.
טוענים שישראלים מבינים פחות באומנות.
האם גם אתה חושב כך?
“זה לא מדויק. גם בארץ יש לי קהל
לקוחות גדול, אך מדובר פחות באנשים
מפורסמים ויותר בקהל לקוחות שמתחבר
לציורים ומוכן לשלם עבורם. מה שנכון
זה שנראה שדווקא בחו”ל משתדלים יותר
לרכוש את הסמלים היהודיים הישירים
של בית המקדש וירושלים כדי לתלות
אותם בחזית הבית. הישראלים מרגישים
פחות את הצורך הגדול בכך, כי הם פשוט
יכולים לראות זאת בעיניים”.
האם התדמית של מדינת ישראל בתקופה
האחרונה השפיעה על קהל הלקוחות
העולמי?
“אולי זה מפתיע, אך מאז פרוץ המלחמה
אני מרגיש שיש יותר אנשים בכל העולם
שמתעניינים במדינת ישראל ואפילו
תומכים בה. הציורים שלי אינם נקנים
פחות, אולי אפילו יותר, ואני גם רואה
בכך שליחות גדולה – לעזור לאנשים
להבין מה רע ומה טוב, שידעו שמדינת
ישראל נלחמת עם אויבים ובסוף בעזרת
השם היא תנצח.
“אני גם חושב שאנשים שחיים בארץ
לא מבינים שבכל העולם עוקבים אחרינו
בדריכות ומגלים בנו עניין רב. כך למשל
כשפרסמתי בשבוע שעבר תיעוד קצר
שהסרטתי בירושלים, בהר הזיתים, היו
לו תוך 24 שעות יותר ממאה אלף צפיות.
אני חושב שזה חלק מהנבואה של אחרית
הימים – שהעיניים בכל העולם, ולאו
דווקא של היהודים, נשואות למקום אחד
– לירושלים”.
ומתברר שהם לא רק נושאים עיניים, אלא
גם מוכנים לשלם על כך הרבה כסף. לוין
מעדיף שלא לנקוב בסכומים מדויקים,
הוא גם מציין שישנן התמונות המקוריות
שהן תמיד יקרות יותר ולעומתן ההדפסים
מהבד שאפשר לקנות במחיר מוזל. על כל
פנים, מדובר בעשרות אלפי דולרים לציור,
ויש ציורים ששווים יותר מכך.
“את הציור היקר ביותר שמכרתי ציירתי
אליי יהודי ירא שמיים מלונדון והזמין
ציור של ירושלים והכותל, על רקע הר
הזיתים. מכרתי לו את הציור בסכום כסף
גבוה, וכמובן כהרגלי, לא ציירתי ברקע
את כיפת הסלע. אלא שאחרי כשנתיים
הוא יצר איתי קשר והתחנן: ‘אני אוהב
את הציורים שלך וגם מעריך אותך על מה
שאתה מצייר, אך התמונה תלויה במשרד
שלי ומגיעים אליי הרבה מוסלמים
לפגישות. לא נעים לי כשהם שואלים
שוב ושוב למה לא מופיעה שם כיפת
הסלע. אשלם לך כסף, העיקר שתוסיף
אותה ברקע’. אני זוכר שהרהרתי רבות
ולבסוף הוספתי לו כפי שהוא ביקש, אך
בלי לקחת על כך כסף. כי כשיהודי מבקש
ממני לגמול איתו חסד שכה חשוב עבורו,
אני מרגיש שאי אפשר לסרב”.
ֵפרדה שהיא חוויה
מכיוון שלוין מצייר הרבה את חגי ישראל
וירושלים, הוא נוהג לנצל כל הזדמנות
שנקרית לידו כדי לראות את החגים
מקרוב ובעיקר להרגיש אותם. “כך למשל
בחג הסוכות”, הוא מספר. “אומנם במקום
מגוריי בראשון לציון אין כמעט אנשים
שבונים סוכות, אך חשוב לי להיכנס
לאווירה של החג, ולכן אני נוסע מדי
שנה מחדש למאה שערים, מתארח שם
בסוכות ונמצא במקומות הומי אדם,
העיקר להרגיש ולחוש. אני מבקר גם
בבני ברק ובערים חרדיות נוספות, סוחב
איתי מזרן וממש ישן שם לילות שלמים,
העיקר לחוש את האווירה, להיות בפנים
ולא רק לראות מבחוץ. כך גם בפסח ובחג
השבועות, וכן בימים שלמים של חודש
אלול, שבהם אני בא ממוקד מטרה –
להרגיש מקרוב את הרגעים הקדושים,
שלא אחמיץ אותם”.
ואיך המראות האלו משפיעים עליך באופן
אישי?
“אתה בעצם מנסה לשאול איך זה שלא
חזרתי בתשובה?” הוא משיב בפתיחות.
“האמת שזו שאלה נכונה מאוד, כי אני
סמוך מאוד לכפר חב”ד וכבר חמש עשרה
שנה שאני מגיע לשם כל הזמן. כולם
בקהילת חב”ד מכירים אותי, הם מארחים
אותי בהתוועדויות ובהזדמנויות שונות,
ולא פעם שואלים: ‘איך זה שאתה מצייר
כל הזמן יודאיקה וארץ ישראל, בלי
לשמור מצוות באופן מלא?’ אין לי תשובה
על כך. אני אדם מאמין מאוד, ואולי עוד
יבוא יום שבו אתקדם מעבר לזה”.
ומיהו קהל הלקוחות שלך?
“הלקוחות שלי מגיעים מכל העולם. יש
מהם יהודים ויש רבים שאינם כאלו,
ובכל זאת בכל פעם מחדש אני מופתע
ככל שאני מסייר יותר בעיר, כך אני מוצא עוד ועוד דברים
חדשים. הסמטאות של ירושלים נראות שונות כשהן באור
או בחושך, ישנם אתרים כל כך עתיקים שמשקפים את
ההיסטוריה ומתגלים ממש במקרה
166 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 167
על אחד הקירות נראית כה חריגה ושונה,
כשהיא צבועה דווקא בשחור-לבן. לוין
שם לב שאני מתמקד בסדרת הציורים הזו
ומסביר:
“זו סדרת ציורים שהתחלתי לצייר
בעקבות מאורעות שמחת תורה. כמו
כל עם ישראל גם אני הייתי באבל גדול,
ותקופה ארוכה הרגשתי שאני לא מסוגל
לחזור לצייר. האצבעות פשוט לא נשמעו
לי ובאמת לא ציירתי. אט-אט ובהדרגה
התחלתי לצייר ציורים בצבעי שחור-לבן.
בתחילה חשבתי שאוסיף להם בהמשך
צבעים נוספים, אך לבסוף החלטתי
להשאירם כך, כי דווקא באופן כזה הם
משקפים יותר מכל את המהות שלנו, ואת
האסון שפקד את עם ישראל”.
בתקופת המלחמה היו רבים שחשבו לעזוב
את הארץ. מה היה איתך?
“לעזוב את הארץ?!” הוא משתומם.
“מעולם לא חשבתי על כך ואין מצב
שאעשה זאת. במשך השנים היו
הזדמנויות רבות שבהן הציעו לי לצייר
בחו”ל, תמיד גם טענו באוזניי: ‘כמו שכל
צייר יכול לצייר את ניו יורק גם אם אינו
מתגורר בה, כך אפשר לצייר את נופי
הארץ בלי לחיות בהם’. אבל זה פשוט לא
נכון, כי אני לא מצייר את ארץ ישראל,
אלא מרגיש את ארץ ישראל.
“אני מעדיף לגור בדירה קטנה בארץ אך
להיות חלק מהעם הזה ומהמדינה הזו.
אני רוצה לצייר את היצירות שלי דווקא
פה, עם כל הבעיות שיש סביבנו, ואולי
דווקא בזכותן. כי בסופו של דבר זה העם
אותם”. ] והמדינה שלי, אני חלק מהם ופשוט אוהב
שנה תמימה”, הוא מגלה. “זהו ציור של
בית המקדש הראשון שמופיעים בו הרבה
פרטים ודמויות. השקעתי בו מחשבה
מרובה, והוא באמת נמכר לבסוף בסכום
גבוה ביותר. כיום הוא נמצא ברשותו
של אחד האספנים הגדולים בניו יורק
שמחזיק רבים מהציורים שלי. כדי לבחון
את הציור רכש אותו אספן כרטיס טיסה
מיוחד לארץ – הגיע לבית שלי, הסתכל
על התמונה וחזר לניו יורק. כי אף על פי
ששלחתי לו צילום, היה חשוב לו לראות
אותה במציאות. אחרי שהוא חזר לחו”ל
הוא יצר איתי קשר ואמר שהוא מעולם
לא התרגש כל כך ממראה של תמונה,
לכן הוא החליט לקנות אותה. עד היום זו
אחת התמונות החשובות ביותר באוסף
שלו”.
לא קשה לך להיפרד מציור שעבדת על
הכנתו שנה תמימה?
“אני יודע שיש ציירים שמתקשים מאוד
להיפרד מהעבודות שלהם, אך עבורי
פרידה מציור היא החוויה הכי גדולה
שיש, כי אני יודע שהציור אומנם עוזב
אותי, אך הוא עובר לידיים של אדם
שיודע להעריך אותו והוא ייהנה ממנו כל
החיים. לא קשה לי להיפרד, אני עושה
זאת בלי לחשוב פעמיים, ופשוט ממשיך
הלאה, אל הציור הבא”.
לא מצייר, מרגיש
הציורים שעל הקירות בסטודיו של לוין
מאופיינים בצבעים עזים, אפשר לומר
גם עליזים, ולכן סדרת הציורים שמוצגת
מאז פרוץ המלחמה אני מרגיש שיש
יותר אנשים בכל העולם שמתעניינים
במדינת ישראל ואפילו תומכים בה.
הציורים שלי אינם נקנים פחות, אולי
אפילו יותר
168 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 169
