ניחוח צבעי השמן הטריים מילא את האוויר כאשר דניאל עמד מול כן הציור שלו, מביט בקנבס החצי-גמור. לפניו, תחת האור הרך של הסטודיו, ניצבה תמונה שחייתה בליבו זמן רב לפני שהמכחול נגע בה—קבר רחל, עטוף בגוונים הזהובים של הזריחה.
דניאל צייר את ירושלים אינספור פעמים—את סמטאותיה, את חומותיה, את השמיים המשתנים שלה. אבל הציור הזה הרגיש שונה. היה משהו בקבר רחל, השוכן בקצה בית לחם, שמשך את נשמתו. המבנה עם הכיפה, שנשחק עם השנים, החזיק בתוכו את תפילות הדורות. נשים בכו שם במשך מאות שנים, כשם שרחל בכתה על בניה, ודניאל רצה שהציור שלו ישקף את המהות הזו—את הכמיהה, את האמונה, ואת הקשר העמוק למקום.
הביקור הראשון שלו בקבר רחל היה בבוקר סתווי קריר. הוא ציפה למצוא אתר היסטורי, אך במקום זאת, גילה מקדש של רגש. ברגע שנכנס פנימה, האוויר היה טעון בלחישות תפילה. נשים עטופות בצעיפים הניחו את מצחן על האבן העתיקה, דמעות זולגות על לחייהן כשהן ממלמלות מילים שרק השמיים יכולים לשמוע. חיילים עמדו בקרבת מקום, ראשיהם מורכנים, לוחשים תפילה שקטה להגנה.
גם דניאל הניח את ידיו על האבן הקרה, עצם את עיניו והרגיש את האנרגיה של הדורות הקודמים. באותו רגע הבין שזה לא רק מקום היסטורי—זה הווה, זה חיבור אינסופי בין אם לבניה.
בסטודיו שלו, הוא זכר היטב את המראות. הוא טבל את מכחולו בכחולים עמוקים ובזהב רך, מצייר את השמיים של שעות הבוקר המוקדמות, כשהקרניים הראשונות מנשקות את כיפת הקבר. הוא הוסיף פרטים של ספרי תפילה מונחים על האבן, דפיהם שחוקים משנים של אמונה. המרקם של הקיר, הניצוץ הרך של נרות בצללים—כל משיכת מכחול נשאה בתוכה את עוצמת החוויה שלו.
כשהציור התקרב להשלמה, דניאל שיתף הצצה ממנו עם עוקביו. תגובות רבות החלו לזרום—חלקן מאנשים שמעולם לא ביקרו במקום אך חלמו לעשות זאת, ואחרות מאלו שעמדו שם והרגישו את חיבוקו של הקבר.
תגובה אחת במיוחד נגעה לליבו. אישה מבוגרת כתבה:
“הייתי מבקרת בקבר רחל כל שבוע. עכשיו, אני כבר מבוגרת מדי לנסוע לשם, אבל כשאני מסתכלת על הציור שלך, אני מרגישה שאני שם שוב. תודה שהחזרת אותי אליה.”
אז דניאל ידע שהציור שלו הגשים את מטרתו. הוא לא היה רק יצירת אמנות—הוא היה חלון לאמונה, לזיכרון, ולחיבוק הנצחי של האם.
וכשהוסיף את חתימתו בפינה, הוא לחש בשקט: “לכבודך, רחל אמנו.”
